יורם מירון

יורם מירון (8 באוקטובר 1939 - 6 בינואר 2007) היה מחלוצי הוראת השפה הערבית המדוברת בישראל ומחברם של ספרים ותוכניות לימוד בתחום זה.

מירון נולד בקיבוץ הזורע, בן לרות ומאיר מירון, ממייסדי הקיבוץ, אשר עלו לישראל מגרמניה במסגרת תנועת הנוער היהודית-גרמנית ורקלויטה לאחר עליית הנאצים לשלטון.

התחנך במוסד החינוכי שומריה בקיבוץ משמר העמק והיה מדריך וחבר פעיל בתנועת השומר הצעיר. בשנים 1957-1960 שירת בצה"ל בחטיבת גולני. בשנת 1959 קיבל את אות החייל המצטיין מידי הנשיא יצחק בן צבי. בשנת 1961 התגורר בקיבוץ זיקים במסגרת תוכנית סיוע של קיבוצים מבוססים מתנועת הקיבוץ הארצי לקיבוצים צעירים שסבלו מקשיים. בשנה זו נישא לאורנה לבית פולסקי.

בשנים 1962–1964 התגורר בקיבוצו הזורע ועסק בחקלאות. בשנים 1964 עד 1966 למד ערבית ולימודי המזרח התיכון במכון ללימודים ערביים בגבעת-חביבה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1967 עד 1980 עסק בהוראת השפה הערבית ותרבותה במוסד החינוכי שומריה בקיבוץ משמר העמק. בשנים 1982 עד 1985 כיהן כמזכיר קיבוץ הזורע.

בשנים 1986–1994 היה מנהל המכון ללימודים ערביים בגבעת חביבה. בשנת 1987 יזם את קיומו של הכנס השנתי של המורים לערבית בישראל, ועסק בהפקת האירוע מדי שנה, עד מותו. היה בין יוזמיו ומייסדיו של בטאון המורים לערבית וחבר מערכת פעיל. בשנים 1994 עד 2007 ניהל את המחלקה ללימודי ערבית במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. בתקופה זו היה חבר בוועד הבין-דתי בישראל ובפורום להסכמה אזרחית. בשנים 1993 עד 1998 היה חבר בוועדת אמנות ההיגוד של עמותת אמנות לעם.

בשנים 1995 עד 1997 עסק בפיתוח וחיבור תכנים לסדרת הטלוויזיה "תעלם ותכלם" של הטלוויזיה החינוכית.

בשנים 2001 עד 2007 היה חבר בוועדת המקצוע: השפה הערבית ועולם האסלאם במשרד החינוך. בשנת 2005 תרגם לעברית את הנובלה "ילדי הטל" של הסופר מחמד אלאסעד, תרגום אשר יצא לאור בהוצאת פרדס.

בשנת 2003 יזם פרויקט לתיעוד ושימור של מסורת הסיפור העממי ביישובים הערביים הכפריים בישראל. בשנת 2005 השלים צוות בראשותו את האיסוף והתיעוד בכפרי הגליל העליון, ופרסם את תוצריו בספר "אגדה של כפר (כרך א') אגדות כפריו של הגליל ומרומיו", שיצא לאור באותה שנה. החל משנת 2006 ועד מותו בשנת 2007 עסק בחלקו השני של הפרויקט: איסוף ותיעוד סיפורים מכפרי הגליל התחתון והעמקים. בשנים שלאחר מותו עסק צוות הפרויקט בהשלמת עבודתו שנקטעה, ובשנת 2012 פרסם את תוצריו בספר "אגדה של כפר (כרך ב') סיפורי הכפרים ממורדות הגליל ומרחבי עמקים", שהוקדש לזכרו.

מירון נפטר בשנת 2007, בגיל 68. הותיר אישה, שלושה ילדים וחמישה נכדים.

ספריו

• אהלן וסהלן – ערבית מדוברת למתקדמים, (עם נמר מצארוה), גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים וספרית פועלים, 1983.
• פרקים נבחרים – חוברת להוראת כתבי-יד ערביים, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1988.
• הערבית של אמצעי התקשורת - תוכנית להוראת ערבית תקשורתית במעבדה לשונית, גבעת-חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1988.
• אגדות הואדי - מבחר סיפורי עם מואדי עארה, (עם ריאד כבהא), גבעת-חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1993.
• גרגר הרימון - האישה בסיפורי העם הערביים, (עם נמר מצארוה וכרמלה שחאדה), גבעת-חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1997.
• אגדה של כפר (כרך א') - אגדות כפריו של הגליל ומרומיו, (עם ריאד כבהא וראפע אבו ריא), ירושלים: מינרוה בית הוצאה לאור והמכון ללימודים ערביים גבעת חביבה, 2005.
• אגדה של כפר (כרך ב') - אגדות הכפרים ממורדות הגליל ומרחבי עמקים, (עם יחיאל קארה, ריאד כבהא וראפע אבו ריא), ירושלים: מינרוה בית הוצאה לאור והמכון ללימודים ערביים גבעת חביבה, 2012.

פרסים

• 1975 – פרס ע"ש מולה אגין, על פעילותו למען דו-קיום יהודי-ערבי ואחוות עמים.
• 1988 – פרס קרן מרכוס זיו, על יוזמותיו לקידום יחסי יהודים-ערבים בישראל.
• 1993 – פרס שר החינוך, על פעילותו החינוכית במסגרת המכון ללימודים ערביים בגבעת חביבה.
• 1995 – פרס לתרגום מערבית לעברית ע"ש חיים בלנק, מטעם אגודת המתרגמים בישראל וקרן ליטאואר בניו-יורק, על ספרו "אגדות הואדי", יחד עם שותפו לחיבור הספר, ריאד כבהא.

צבי אטקין

צבי אטקין (18 בספטמבר 1915 - 12 ביולי 1996) היה מחלוצי הוראת השפה הערבית הפלסטינית בבתי הספר הממלכתיים בישראל, ומחברם של מספר ספרי לימוד בתחום זה.

אטקין נולד בעיירה היהודית גורודניה שבאוקראינה, למשפחה יהודית חסידית ציונית. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1925 והתגוררה תחילה בתל אביב ובעכו ולאחר מכן עברה לרחובות והשתקעה בה. כנער היה פעיל בתנועת הצופים ולאחר מכן בתנועת השומר הצעיר.

בשנת 1931 הצטרף לארגון ההגנה, בו היה פעיל עד לשנת 1948 ובמסגרתו עבר הכשרות שונות ומילא תפקידים מגוונים. בנוסף שירת כגפיר במשטרת היישובים העבריים ונוטר בנפת ראשון לציון.

בשנת 1937 הצטרף לגרעין "ארץ ישראלי ג" של השומר הצעיר, אשר הקים בשנת 1946 את קיבוץ חצור (חצור אשדוד).

בשנת 1944 נשלח על ידי ארגון ההגנה לשמש בתפקיד מוח'תאר ביישוב מצפה גבולות. במבצע ההתיישבות במוצאי יום הכיפורים ה'תש"ז (5 באוקטובר 1946) במסגרתו הוקמו בן לילה יישובים עבריים חדשים בנגב (מבצע 11 הנקודות), היה אטקין האחראי הביטחוני על שתי נקודות יישוב: נירים ואורים.

בשנת 1947 התמנה לקצין הש"י של נפת הנגב. בשנה זו גם נישא לשושנה הופמן, פעילה בתנועת השומר הצעיר בארצות הברית, שעלתה לישראל שנה קודם לכן. בתקופת מלחמת העצמאות שירת בחיל המודיעין כקצין אחראי על חקירות שבויים בחזית הדרום. לאחר תום המלחמה חזר להתגורר ולעבוד בקיבוץ.

בקיבוץ עבד באריזת הדרים, ביציקת בלוקים ובמסגרות. לאחר תקופת לימודים בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, החל לעבוד בהוראת השפה העברית באולפן חצור, ובהוראת השפה הערבית בבית הספר שבקיבוץ.

בהמשך עבד במכון ללימודים ערביים במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, שם עסק בהוראת השפה הערבית המדוברת והקים את מפעל ההשתלמויות "מזרחנים צעירים", אותו ניהל במשך כעשרים שנה. בתקופה זו חיבר מספר ספרי לימוד לשפה הערבית המדוברת.

בנו הבכור, עמרם אטקין, יליד 1951, נהרג בתאונת דרכים בכביש הערבה בשנת 1973. הותיר אחריו שני בנים נוספים.

בשנת 1975 זכה בפרס ע"ש מולה אגין לעידוד עבודות מחקר והגות בנושאי השלום ואחוות עמים. ב-1980 זכה בפרס מטעם הוועד הבין-דתי בישראל על פעילותו לקידום השלום וההבנה בין העמים. ב-1987 זכה בפרס "הקרן החדשה לישראל" על מפעלו להנחלת הלשון הערבית בין תושבי הארץ. ב-1994 קיבל משר החינוך והתרבות, פרופ' אמנון רובינשטיין, אות הוקרה ושבח על מפעל חיים בהנחלת הלשון הערבית ותרבותה בבתי הספר העבריים במדינת ישראל.

מספריו

• על ספל קפה לקט סיפורים בערבית מדוברת, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים וספריית פועלים, 1976.
• לקט לחנים - שירים מן ההווי הערבי, ירושלים: מינרוה בית הוצאה לאור והמכון ללימודים ערביים בגבעת חביבה, 2013 (הוצאה מחודשת).
• סיפורים מומחזים: קובץ סיפורים מומחזים בערבית מדוברת, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1988.

פרופ' משה פיאמנטה

פרופסור לבלשנות השפה הערבית

משה פיאמנטה (‏13 באפריל 1921 – 3 באוגוסט 2012) היה פרופסור לבלשנות השפה הערבית. חתן פרס ישראל לחקר המזרחנות.

נולד בשכונת נחלת צבי בירושלים ליוסף, מפקח על בריאות הציבור, ולרחל לבית כהן-סית. בסמוך לשכונת מגוריהם נחלת שמעון, הגובלת בשכונת שייח' ג'ראח, התגוררו משפחות ערביות ומשפחות עולים ממדינות דוברות ערבית (סוריה, עיראק, תימן ומרוקו). במהלך השנים למד בבית ספר אנגליקני שקיים מיסיון, בית ספר יסודי איטלקי, מטעמו נשלח גם למחנות לימוד באיטליה הפשיסטית, בפנימיית הקווייקרים ברמאללה ובתיכון "טרה סנטה". יחד עמו למדו יהודים, ערבים ובדואים. בבגרותו בחר ללמוד לימודי תואר שני בשפה וספרות ערבית ולימודי לשון עברית ותרבות האסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים (1940–1946).

פיאמנטה נישא בשנת 1944 למלכה אלקלעי, ולהם שלושה ילדים. אחיו הם: המוזיקאי אלברט פיאמנטה ויהודה פיאמנטה, איש יחידה 101 ולאחר מכן איש השב"כ. בניו של יהודה הם יוסי ואבי פיאמנטה, חברי להקת פיאמנטה.

בין השנים 1940–1944 עבד פיאמנטה כקצין מודיעין במחלקת העלייה של ממשלת המנדט הבריטי. בשנים 1945–1947 שימש מורה בבתי ספר בירושלים (בית החינוך של זרם העובדים, בית הספר "במעלה" ובית הספר התיכון שליד סמינר המורים בבית הכרם). לאחר מכן, משנת 1946 ועד לקום המדינה, שימש מטעם ארגון "ההגנה" כסגן ראש המחלקה הערבית בירושלים. בשנת 1948 גויס לצה"ל ושירת בחיל המודיעין. באותה שנה היה למזכיר הראשי במחלקה לחינוך, תרבות והסברה של משרד המיעוטים בממשלת ישראל. בין השנים 1949–1959 שימש מתרגם ראשי ומזכיר המדור הערבי בכנסת. בתקופה זו חיבר, בהוצאת משרד ראש הממשלה, מילון עברי-ערבי לנוהל פרלמנטרי ולניהול ישיבות.

בשנת 1959 מונה למפקח במשרד החינוך והתרבות לבתי ספר תיכוניים באוכלוסייה הערבית. תפקידיו בכנסת ובמשרד החינוך נעשו לצד ראשית עבודתו האקדמאית, בהיותו חבר סגל האוניברסיטה העברית משנת 1950. בשנת 1958 הוענק לו תואר דוקטור, ובשנים 1965–1966 השתלם בבלשנות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. עד שנת 1989 היה חבר סגל האוניברסיטה העברית, ובמהלך תקופה זו הוענק לו תואר פרופסור חבר (1969) ותואר פרופסור מן המניין (1979). בין השנים 1970–1975 היה גם פרופסור חבר באוניברסיטת בר-אילן. ב-1989 פרש לגמלאות. לאחר צאתו לגמלאות הקדיש את זמנו למפעל הוצאת מילון לערבית תימנית בתר-קלאסית.

פיאמנטה מונה לחבר המועצה לתרבות ואמנות במשרד החינוך והתרבות (1962–1965) ולחבר הוועדה העליונה לבדיקת צורכי חיל המודיעין (1967). במשרד החינוך והתרבות שימש חבר המועצה המדעית, מפקח מרכזי של לימודי הערבית (1976–1977) ויו"ר הוועדה לתוכניות לימודים בערבית (1977–1982). בין השנים 1980–1983 היה יועץ מדעי להוראת ערבית בטלוויזיה הלימודית.

על עבודתו הוענקו לו פרס ירושלים לטיפוח מורשת עדות (1992) ופרס ישראל לחקר המזרחנות (1996).